העולם התחתון במצוקה 

מה עושים תאגידים שיווקיים שמגלים
שהם מצליחים לממש רק 16% מפוטנציאל
השוק , שלהם?
מיעוטם הנבון, יבדקו את עצמם, את המוצר שלהם,
את האיסטרטגיה ואת הטקטיקה ולאחר תהליך
מעמיק של בדיקה ומחקר יגבשו איסטרטגיה חדשה.

רובם הגדול, לעומתם, פשוט יחליפו משרד פרסום ו/או
יחליטו להשקיע במסע פרסום חריג, לצורך כיבוש
נתחים גדולים יותר, מהפוטנציאל הקיים. נכון?
כך בדיוק, נהגו עכשיו גם משפחות הפשע, בארץ.
שגם הם השתכללו והתחילו להתנהל כמו תאגידים
שיווקיים, לכל דבר.
איך אני יודע? מסע הפרסום שעלה בשבוע שעבר
למסכי הטלויזיה במימון תאגיד המיחזור אל"ה,
מוכיח זאת.
על פי הנתונים שנמסרו ע"י אל"ה, רק 16% מהישראלים ,
ממחזרים. המסקנה? 84% אינם ממחזרים וזה
פוטנציאל, אדיר, לכל הדעות.
מה עושים? ברור. קמפיין לעידוד המיחזור.

תשדיר הפרסום, מציג אדם "נורמטיבי", המטיל בקבוק
משקה לפח אשפה מזדמן, ברחוב ( לכשעצמו, מראה
לא שכיח במחוזותינו)
הוא עולה לאוטובוס, מתיישב ומתייסר קשות.
המתח גובר, כי הצופה איננו יודע על מה ולמה הוא מתייסר,
לפתע גמלה החלטה בליבו של הנוסע, הוא קופץ מהאוטובוס
ופותח בריצת אמוק (לצופה לא ידוע עדיין, למה ולאן הוא רץ)
הוא קופץ מעל גדרות, חוצה כבישים, נתקל באנשים,
מדלג על הגבעות, דבר לא עוצר אותו (המתח נבנה ועולה) עד שהוא מגיע
,כל עוד נפשו בו, אל פח האשפה (מפתיחת התשדיר)
שולף ממנו את הבקבוק, שלרווחתו, עדיין המתין לו שם
ומפקיד אותו, אחר כבוד ובחיוך גדול , במכלאה
לאחסון בקבוקים, למיחזור.
סוף טוב, הכל טוב.
התשדיר מסתיים במשפט המחץ "צריך להיות מטורף לא למחזר".

הצופה התמים מתרשם שהנוסע מתייסר, באוטובוס, כי מצפונו
נוקף אותו על שלא הפקיד את הבקבוק, מלכתחילה,
במכלאת המיחזור. אבל אני, קוראים יקרים, אינני צופה תמים.
אני יודע , היטב, למה הנוסע מתייסר, באמת.
הוא מתייסר מחמת הפחד. הוא חושש לחייו.
כי הוא איננו תמים, כלל וכלל. הוא יודע שאם הוא לא
ממחזר בקבוקים , יש לו עסק עם משפחות הפשע, שמתפרנסות
מזה. הוא חושש פן יבולע לו ולכן הוא רץ כמו מטורף
לתקן את "טעותו".

טור זה איננו עוסק בביקורת פרסומות ( את התענוג הזה אני משאיר
לשכנתי לטור, דורית, מבקרת הפרסומות) ולכן אמנע מלהביע
את דעתי המקצועית על התשדיר המדובר אבל, לא אחמיץ את
ההזדמנות לדון בשאלת המיחזור, חשיבותו, תועלתו ומחירו.

בדעה צלולה ובראש בריא, אני שם את נפשי בכפי ומסתכן
בזעמם של כל שוחרי איכות הסביבה, כל עמותות ותנועות
הירוקים, חסידי אל גור ובעיקר משפחות הפשע ולמרות
כל אלה, אני מצהיר כאן , קבל כל ששת קוראי הנאמנים,
שאני לא ממחזר.

כל אימת שאני רואה אנשים טובים, הטורחים ויוצאים מדרכם
כדי לסחוב בקבוקים ריקים אל מכלאות המיחזור,
אני כובש חיוך קטן של גיחוך. "הנה עוד פראייר
שעובד עבור העולם התחתון" אני אומר ביני לביני.

אין זה סוד שכל תעשיית המיחזור היא מקור, לא אכזב,
להכנסות שחורות (תרתי משמע) למשפחות הפשע, שהשתלטו
על התעשייה ועושות בה כבשלהן.
עובדה מצערת זו העמידה אותי בפני הדילמה, מה יותר
עדיף? (כדברי לימור האלמותית) איכות הסביבה או איכות החיים?

אין חולק על כך שמיחזור הוא רעיון טוב. אפילו חיוני,
לשימור איכות הסביבה אבל כאשר מי שמתפרנס ומשגשג
מזה הם אנשי העולם התחתון שברווחיהם מגבירים
את הפשיעה, הרב תחומית, במדינה אז ברור שאיכות החיים
של כולנו נפגעת. ואני חייב לאמר, שמטעמים אגואיסטיים
טהורים, אני מעדיף איכות חיים.

בבחירה שהוצבה בפני, בין סביבה נקייה מבקבוקים
בלתי מתכלים לבין סביבה נקייה מסמים, גנבים,
בריונים וכ"ו, אני בוחר באופציה השניה.

ואם האחראים, הישרים וההגונים, על איכות הסביבה
במדינה, היו שואלים לדעתי (והם לא) הייתי מייעץ להם
לעשות מה שמיעוט התאגידים השיווקיים, היו עושים,
במצב דומה.
לפני שהם משקיעים כסף בפרסום,הייתי מייעץ להם
לבדוק את עצמם, את אופן הטיפול בנושא,
את שיטות האיסוף והשינוע.
הייתי מייעץ להם לנקות את התעשייה הזאת ממשפחות
הפשע שהשתלטו עליה ולהתחיל לטפל בנושא, בידיים נקיות.
ועד שזה יקרה. צריך להיות מטורף כדי למחזר.

הכותב הוא מנכ"ל ADMAN החברה למשאבי אנוש
לענפי הפרסום, השיווק והתקשורת

פורסם ב-YNET ב-19.11.07